חוק השבת, או עוד חוק לדת
מאת: אלון נתיב
בפרשת השבוע בעיני לפחות שני ענייניים עיקריים. הראשון; עוסק במעשה היהודי הראשון, אברהם. לפני צאתו לדרך (הן הפיזית והן הרעיונית) אברהם מנתץ את אלילי אביו. היות ואביו התפרנס ממכירת אלילים, מדובר במעשה שאינו רק ס?מלי, של בחירת דרך אמונה חדשה, מדובר בשבירת המערכות הקיימות כולן על מנת לצאת לדרך חדשה. לטעמי זהו כלל שיש לאמץ, לא לעיתים תכופות מידי, אבל אחרי אלפים שנות גלות רצוי.
סמואל הנטינגטון בספרו ""התנגשות הציביליזציות" קבע: "בעידן המתהווה, התנגשויות בין הציביליזציות הן הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם, וסדר בינלאומי המתבסס על הציביליזציות, הוא אמצעי הביטחון הטוב ביותר נגד מלחמת עולם" (, "התנגשות הציביליזציות", עמ' 439).
עבור אנשי הדת, מלחמה התרבויות מתחוללת במלוא עוזה. מבחינתם יש למלחמה זו חשיבות עליונה. מבחינתם זו מלחמה של להיות או לחדול, מבחינתם לא קיים אמצע, תווך, עליו הם מוכנים להתפשר.
אנו כחילונים נדרשים לוותר כל העת; חוק השבת, המסיג אותנו לאחור לעומת הסטאטוס קוו. הדרישה והלחץ לאי קיומו של מצעד הגאווה, המנעות מהשרות הצבאי ועוד ועוד.
בבריטניה נכנס בשנת 2004 לתוקפו תיקון לחוק, לפיו מי שיבצע כריתת דגדגן לנשים עלול להישלח לכלא ל-14 שנות מאסר, לעומת עונש של חמש שנים, שהיה נהוג עד אז. על-פי החוק, לבתי המשפט בבריטניה ניתנת סמכות לשפוט בריטים שביצעו כריתת דגדגן לנשים, גם מעבר לגבולות בריטניה. נשמע לנו הגיוני לחלוטין. איך ניתן להסכים עם מנהג ברברי שכזה? וכאן אני מגיע לעניין השני בפרשת השבוע, ברית המילה. בעיני לא יהודים זהו מנהג נפסד וברברי לא פחות ממילת נשים. כאן למזלנו, זה עדין לא חוק מדינה למול את הבנים אך בקצב הדרישות הדתיות, אנו עלולים להגיע למצב שכזה.
מצד שני זוהי דוגמא מצוינת, איך ניתן בלי חוקי מדינה לשמור על מסורת בה בוחרים הרוב ללא כל כפייה. זוהי הדוגמא שמראה כי אין שום מניעה או בעיה בהפרדת דת ומדינה.
אנו מתלוננים לא מעט כי פסו הנפילים מן הארץ, לפחות מבין המנהיגים. אנו מזכירים בערגה את הרצל ומצידה השני של הקשת את ז'בוטינסקי ותוהים לא אחת, מדוע מדורנו נעדרים מנהיגים בשיעור קומה שכזה. הסיבה אולי הייתה טמונה בעובדה כי הם היו הוגי דעות ודרך. הם לא היססו לקבוע את עמדתם גם בנושאים קשים של דת ומדינה: הרצל כתב על כך מפורשות וכך רבים מראשי הדרך הציונית.
ב"חדשות הארץ" ב"בניין" מה - 27 לאוקטובר 1919 כתב זאב ז'בוטינסקי; "...עוד לפני חודשים אחדים קיווינו, שנוכל לחיות בשלום עם היסוד הח?ר?ד, ורבים מאיתנו היו מוכנים גם להניח הנחות ידועות במנהגנו הפרטיים, פן ייעלב הדור ההולך. אבל עתה מוכרחים אנו לחשוש, כי אין להימנע גם בארץ הזאת מ"מלחמת-קולטורה" בצורותיה היותר מחודדות."
בל נשכח כי אותם חרדים התנגדו לציונות ולישוב ארץ ישראל (חלקם עד היום), אלה אותם חרדים שהתנגדו ורדפו את בן יהודה, מחייה השפה בה אתם קוראים שורות אלו. רובם לא נוטלים חלק לא בעשייה (שרות בצה"ל, תשלומי מיסים וכו') ולא בהזדהות (אינם עומדים בצפירת יום הזיכרון, אינם יוצרים ולוקחים חלק מחיי התרבות של מרבית העם).
אני יכול להוסיף (על בסיס אמרתו של אלבר קאמי) כי אני אוהב את היהדות יותר מידי מכדי להיות דתי או להפקירה בידי הדתיים.
גם אברהם אבינו היה בשר ודם, שנבחר ולא נוצר או נולד לאל עליון. אולי אם יקום מנהיג שיחרוט על דגלו כיצד הוא מתכוון לנהל את המדינה ולא רק דרך "חרך הביטחון", אולי אם הוא יחרוט על דיגלו את נושא הפרדת הדת מהמדינה באופן המבטיח את זכויות העם היהודי לבית, הוא יופתע מהתמיכה הרחבה שיקבל.
היהדות נשמרה 2000 שנות גלות למרות שלא היו חוקי מדינה האוסרים על נישואין אזרחיים. בכל מדינה מערבית יכול יהודי לבחור לעצמו באם למול את בנו, באם להינשא עם רב או שמא בעירייה, להיקבר (ובדר"כ בארון עפ"י חוק) או לשרוף את גופתו (22,000 יהודים עושים כן בארה"ב לבדה מידי שנה). לנו מגיע לא פחות מכך. אל לנו לשקוע בחיי היום יום ולתת להם את המדינה על מגש של כסף. עלינו לכתוב לנבחרי הציבור את דעתנו, אך בעיקר לדרוש ממנהיגנו הצהרות ועשייה הנוגעות להפרדת דת ומדינה.
אלון נתיב משמש מנכ"ל בית הלוויות "עלי שלכת"
www.aleyshalechet.co.il
מאת: אלון נתיב
בפרשת השבוע בעיני לפחות שני ענייניים עיקריים. הראשון; עוסק במעשה היהודי הראשון, אברהם. לפני צאתו לדרך (הן הפיזית והן הרעיונית) אברהם מנתץ את אלילי אביו. היות ואביו התפרנס ממכירת אלילים, מדובר במעשה שאינו רק ס?מלי, של בחירת דרך אמונה חדשה, מדובר בשבירת המערכות הקיימות כולן על מנת לצאת לדרך חדשה. לטעמי זהו כלל שיש לאמץ, לא לעיתים תכופות מידי, אבל אחרי אלפים שנות גלות רצוי.
סמואל הנטינגטון בספרו ""התנגשות הציביליזציות" קבע: "בעידן המתהווה, התנגשויות בין הציביליזציות הן הסכנה הגדולה ביותר לשלום העולם, וסדר בינלאומי המתבסס על הציביליזציות, הוא אמצעי הביטחון הטוב ביותר נגד מלחמת עולם" (, "התנגשות הציביליזציות", עמ' 439).
עבור אנשי הדת, מלחמה התרבויות מתחוללת במלוא עוזה. מבחינתם יש למלחמה זו חשיבות עליונה. מבחינתם זו מלחמה של להיות או לחדול, מבחינתם לא קיים אמצע, תווך, עליו הם מוכנים להתפשר.
אנו כחילונים נדרשים לוותר כל העת; חוק השבת, המסיג אותנו לאחור לעומת הסטאטוס קוו. הדרישה והלחץ לאי קיומו של מצעד הגאווה, המנעות מהשרות הצבאי ועוד ועוד.
בבריטניה נכנס בשנת 2004 לתוקפו תיקון לחוק, לפיו מי שיבצע כריתת דגדגן לנשים עלול להישלח לכלא ל-14 שנות מאסר, לעומת עונש של חמש שנים, שהיה נהוג עד אז. על-פי החוק, לבתי המשפט בבריטניה ניתנת סמכות לשפוט בריטים שביצעו כריתת דגדגן לנשים, גם מעבר לגבולות בריטניה. נשמע לנו הגיוני לחלוטין. איך ניתן להסכים עם מנהג ברברי שכזה? וכאן אני מגיע לעניין השני בפרשת השבוע, ברית המילה. בעיני לא יהודים זהו מנהג נפסד וברברי לא פחות ממילת נשים. כאן למזלנו, זה עדין לא חוק מדינה למול את הבנים אך בקצב הדרישות הדתיות, אנו עלולים להגיע למצב שכזה.
מצד שני זוהי דוגמא מצוינת, איך ניתן בלי חוקי מדינה לשמור על מסורת בה בוחרים הרוב ללא כל כפייה. זוהי הדוגמא שמראה כי אין שום מניעה או בעיה בהפרדת דת ומדינה.
אנו מתלוננים לא מעט כי פסו הנפילים מן הארץ, לפחות מבין המנהיגים. אנו מזכירים בערגה את הרצל ומצידה השני של הקשת את ז'בוטינסקי ותוהים לא אחת, מדוע מדורנו נעדרים מנהיגים בשיעור קומה שכזה. הסיבה אולי הייתה טמונה בעובדה כי הם היו הוגי דעות ודרך. הם לא היססו לקבוע את עמדתם גם בנושאים קשים של דת ומדינה: הרצל כתב על כך מפורשות וכך רבים מראשי הדרך הציונית.
ב"חדשות הארץ" ב"בניין" מה - 27 לאוקטובר 1919 כתב זאב ז'בוטינסקי; "...עוד לפני חודשים אחדים קיווינו, שנוכל לחיות בשלום עם היסוד הח?ר?ד, ורבים מאיתנו היו מוכנים גם להניח הנחות ידועות במנהגנו הפרטיים, פן ייעלב הדור ההולך. אבל עתה מוכרחים אנו לחשוש, כי אין להימנע גם בארץ הזאת מ"מלחמת-קולטורה" בצורותיה היותר מחודדות."
בל נשכח כי אותם חרדים התנגדו לציונות ולישוב ארץ ישראל (חלקם עד היום), אלה אותם חרדים שהתנגדו ורדפו את בן יהודה, מחייה השפה בה אתם קוראים שורות אלו. רובם לא נוטלים חלק לא בעשייה (שרות בצה"ל, תשלומי מיסים וכו') ולא בהזדהות (אינם עומדים בצפירת יום הזיכרון, אינם יוצרים ולוקחים חלק מחיי התרבות של מרבית העם).
אני יכול להוסיף (על בסיס אמרתו של אלבר קאמי) כי אני אוהב את היהדות יותר מידי מכדי להיות דתי או להפקירה בידי הדתיים.
גם אברהם אבינו היה בשר ודם, שנבחר ולא נוצר או נולד לאל עליון. אולי אם יקום מנהיג שיחרוט על דגלו כיצד הוא מתכוון לנהל את המדינה ולא רק דרך "חרך הביטחון", אולי אם הוא יחרוט על דיגלו את נושא הפרדת הדת מהמדינה באופן המבטיח את זכויות העם היהודי לבית, הוא יופתע מהתמיכה הרחבה שיקבל.
היהדות נשמרה 2000 שנות גלות למרות שלא היו חוקי מדינה האוסרים על נישואין אזרחיים. בכל מדינה מערבית יכול יהודי לבחור לעצמו באם למול את בנו, באם להינשא עם רב או שמא בעירייה, להיקבר (ובדר"כ בארון עפ"י חוק) או לשרוף את גופתו (22,000 יהודים עושים כן בארה"ב לבדה מידי שנה). לנו מגיע לא פחות מכך. אל לנו לשקוע בחיי היום יום ולתת להם את המדינה על מגש של כסף. עלינו לכתוב לנבחרי הציבור את דעתנו, אך בעיקר לדרוש ממנהיגנו הצהרות ועשייה הנוגעות להפרדת דת ומדינה.
אלון נתיב משמש מנכ"ל בית הלוויות "עלי שלכת"
www.aleyshalechet.co.il
אלון נתיב משמש מנכ"ל בית הלוויות "עלי שלכת"
www.aleyshalechet.co.il
www.aleyshalechet.co.il
